פעם כשהייתי יותר צעירה, כל הזמן חיפשתי צדק. זה נבע גם מתמימות וגם מרגישות יתר שאני יודעת שיש לי.
לדוגמא, האמנתי שאם אני אקח מלא כלבים לאומנה ואמצא להם בית, אז העולם יהפוך להיות טוב יותר. תליתי שלטים במקום העבודה שלי במטבחון שמספרים על כמה המתות של כלבים יש בארץ בשנה ולמה כדאי לאמץ או לתרום לאיזו עמותה. לקחתי אליי הביתה 8 גורים בבת אחת (שהרסו את הבית) ובנוסף עוד כמה אומנות של כלבים וגורי חתולים. הרגשתי כאילו כל גורל הכלבים בארץ מוטל על הכתפיים שלי. הייתי כולי מושקעת בזה והיה לי קשה.
כנ"ל לגבי צמחונות. היה לי חשוב לשכנע אנשים לחשוב כמוני ולהפוך לצמחונים, ואם הם לא השתכנעו אז חשבתי שהם אנשים רעים או חסרי רגישות. הרגשתי כעס ואכזבה מטורפת.
זה ביאס אותי שמטרות כל כך חשובות בעיניי לא מזיזות לאנשים אחרים.
בכלל, שמתי לב שהרבה אנשים לא רואים את הדברים כמו שאני רואה אותם. לפעמים אפילו בכלל לא רואים את הדברים שאני רואה.
מתישהו הבנתי שלכל אחד יש את המשקפיים שלו לחיים.
יש כאלה שיראו ברחוב דווקא את האישה ההריונית, יש כאלה שיבלוט להם חייל במדים ויש כאלה שיראו את הגוזל שנפל מהקן על המדרכה. החיים הם חתיכת דבר מורכב, ומה שאנשים בוחרים להתפקס עליו זו תולדה של מלא משתנים (איך הם גדלו, מה עובר עליהם בתקופה האחרונה, מצב כלכלי, מצב רוח, תוכן אחרון שנחשפו אליו ועוד כל כך הרבה גורמים).
אין כאן מקום לכעס. להפך – דווקא ממקום של אהבה אפשר ליצור שינוי אצל מישהו אחר.
אחת התובנות הכי חזקות שאני מתחילה להפנים – או יותר נכון, הפנמתי ועכשיו אני מתמודדת עם ההשלמה עם זה שאני פשוט לא אשנה את העולם.
אני לא אגרום לכולם לשים את הערכים שאני מאמינה בהם בעדיפות ראשונה. אני לא אהפוך את כולם לצמחונים, אני לא אהפוך את כולם למינימליסטים ואציל אותם מאגרנות, אני לא אציל ילדים לא שלי וגם לא את הכלבים, וגם לא את כדור הארץ. אני לא אפתור לאף אחד בעיות בזוגיות או דינמיקות משפחתיות בעייתיות וארוכות שנים, ושאני לא יכולה פיזית וטכנית לאסוף אלי כל נפש תשושה שאני מוצאת ורוצה לרפא.
פשוט אין לי את המשאבים שדרושים לכך. זה עצוב אבל נכון.
יש קומץ אנשים שכן עשויים מהחומר של לשנות את העולם – אני פשוט לא חושבת שאני כזו.
אני עדיין מחפשת צדק, אבל אני לא האפוטרופוס הכללי. כובד העולם כבר לא נמצא על הכתפיים שלי.
אני מחויבת לדאוג ליקרים לי ולעשות את הכי טוב שאני יכולה כדי לקדם את הערכים שלי, ואני עושה.
אני מתאמצת בשביל דברים שחשובים לי ומנסה לעשות כמה שיותר טוב בעולם, אבל אני כבר לא מצפה להזזת הרים ולכן גם לא מתאכזבת כמו פעם. מקסימום, אני אזיז גבעה קטנה!
וזה משחרר. זה כיף להבין שהחיים גדולים ממני ושאני יכולה להניח בצד קצת מהדאגות.
אם גם אתם מרגישים ככה לפעמים אני ממש אשמח לשמוע שאני לא היחידה 🙂