זה מתחיל מהתאהבות מטורפת ברעיון. בתחושה של וואו איך הספר שלי עוד לא קיים בעולם? האנושות לא תוכל לחכות עוד הרבה, אני חייבת למהר ולכתוב אותו לפני שמישהו אחר יחשוב לי על הרעיון! יש לו פוטנציאל מכירות מדהים, אני אתרגם אותו לעוד שפות וזו תהיה הכנסה פסיבית לנצח נצחים!
הכתיבה זורמת מהמוח לדף ממש כמו להקיא אותה וההשראה עולה על גדותיה.
זה ממשיך ל- הלו?? מי אני בכלל? מה כבר יש לי לחדש ולמה שיעניין מישהו לקרוא את מה שאני אכתוב? אנשים מחפשים קבלות, אפילו אין לי תואר אקדמי. טוב, לאמשנה.. אני אחשוב על רעיונות אחרים.
כאן ההשראה נעצרת והכתיבה ממש נתקעת לי.
אחרי שצלחתי את שני השלבים האלה והשלמתי עם הדו-קיום שלהם בראש, אני יכולה לפתוח דף חדש ולהתחיל לכתוב. בלי לנתח מי יקרא ומי יקנה ומה הם יחשבו. הדרייב שלי הוא פשוט – יש לי ידע ורעיונות שצברתי, יש לי מה להגיד וזה יכול לעזור למישהו בעולם. אני נהנת מהכתיבה ומהרעיון להשאיר לעולם משהו שלי בצורת ספר, וזהו! זה כל מה שאני צריכה.
עכשיו הבעיה היא רק למצוא זמן 
כי ההשראה נופלת כמו חול בין האצבעות כשהיא מגיעה בדיוק ברגעים הכי לא נוחים! אז יכול להיות שזה ייקח שנה, או שנתיים.. סו וואט? אני לא ממהרת