זה מתחיל מהתאהבות מטורפת ברעיון. בתחושה של וואו איך הספר שלי עוד לא קיים בעולם? האנושות לא תוכל לחכות עוד הרבה, אני חייבת למהר ולכתוב

אורח החיים שלי כעצמאית הוא יחסית יותר רגוע מעבודה של תשע עד חמש. אבל עדיין, עם האימהות והכל, המוח כל הזמן עובד (פלוס עודף התוכן שמוזרם אלינו מכל כיוון) ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מוצפת ובלחץ.

אחת לחודש פחות או יותר, אני אוהבת לקפוץ לביגודית של ויצו. אנחנו מכינים מראש במשך החודש הזה כל מני דברים שכבר אין לנו צורך בהם, ובמקביל מכינים רשימה של דברים שאנחנו מקווים למצוא שם

סיפור שקרה לי – הרבה שנים שאני מתעניינת בגישה המינימליסטית ומנסה לשחות בזרם הזה. אני זוכרת שפעם ראיתי פוסט בקבוצת פייסבוק כלשהי של מינימליזם, שמספר על זה שאין להם מיטה בבית

ליום ההולדת הראשון של הגדולה שלנו, היה לי חשוב להשקיע במתנה מיוחדת ואישית ולא בעוד צעצוע.
כזו שהיא תשמור בהנאה כל החיים, ושגם בגיל 60 היא תוכל להסתכל עליה ולחייך.