#3 – עקרון הרצף – רעיונות שהתחברתי אליהם ואימצתי בעקבות קריאת הספר:

הספר מכיל המון רעיונות על גידול ילדים לפי עקרון הרצף, שאתם חלקם לא כל כך הצלחתי ליישם או להתחבר אליהם, בעיקר כי אני חיה בעולם מערבי, עסוק ואינדיבידואלי, ולא בכפר קהילתי ועוטף, או באורך חיים שמתאים לשבט היקואנה בג'ונגלים.

אבל כן מצאתי שם המון רעיונות שאני מרגישה שממש שינו את הגישה האימהית שלי לטובה, וגרמו לי להיות יותר סבלנית ומכילה, ובתמורה לקבל ילדות יותר מאושרות. את אותם רעיונות אני רוצה לשתף.

  • כמה שיותר מנשא ועל הידיים –

כשהתינוק רק שוכב בעגלה ומקבל מענה לצרכים הפיזיים שלו – בטן שבעה וניקיון הגוף, ובתגובה למבטים הסקרניים שלו מקבל בחזרה מבטים בוחנים, אנחנו בעצם פוגעים לו ברצף ההתפתחותי.

גם אמא שיושבת כל הזמן אמנם תגרום אושר לתינוק שלה כי הוא נמצא עליה, אבל הוא צריך יותר מזה כדי להתפתח. הוא מצפה לקבל דמות מרכזית, חזקה ועסוקה שנושאת אותו, ועוזרת לו לצבור מידע על העולם וללמוד את המקצב של החיים, בזמן שהוא חש בטחון כשהוא נישא על הידיים שלה (כחצי שנה עד שמונה חודשים).

כשהתינוק מוחזק בידיים הוא מרגיש בטחון וטוב לו. מהמקום הזה הוא מסוגל ומצפה לחוות מגוון של התנסויות – כמו ריחות, קולות חזקים, אור וחושך, טמפרטורות משתנות, תנועה ועצירות ועוד, בלי לחוות אותן כזעזוע, כי הוא מוחזק על הידיים ומרגיש בטוח. כשהצרכים שלו סופקו וציפיות להתנסויות חדשות התעוררו, הוא יאותת לנו שתקופת ההינשאות שלו על הידיים נמצאת בסיומה, ושהוא מוכן לשלב הבא בהתפתחות שלו.

בהקשר הזה, התחלתי להגדיל משמעותית את הזמן שבו התינוקת הקטנה שלי במנשא, ואפילו להעדיף את המנשא על פני משטח הפעילות והאוניברסיטה. משחקי התפתחות למיניהם פחות מעניינים אותי ואני מרגישה שהם תורמים לה הרבה פחות מאשר פשוט לחוות את העולם על המנשא, תוך כדי הדברים שאני גם ככה עושה בבית – כביסה, כלים, טלפונים, עבודה על הלפ טופ (בעמידה) ואפילו פיפי כשהיא במנשא.

בנוסף, אני שמה לב שרעשים חזקים פחות מבהילים אותה, היא מגיבה בסיבוב הראש לכיוון הרעש אבל נשארת רגועה במנשא ופשוט חווה את האירועים. אני לא חוששת מ"חוסר התפתחות של השרירים" מכיוון שגם במנשא עצמו מופעלים עליה לחצים שונים והתנגדויות כשאני זזה, מתכופפת ועושה פעולות בבית וכו, והיא צריכה להחזיק את הראש. חוץ מזה היא לא כל הזמן במנשא (למשל אם הגב מתחיל לכאוב לי), ויש לה גם זמן במשטח הפעילות עם שאר בני המשפחה וגם איתי.

אמא חייבת גירויים שתואמים את בני גילה, ולא יכולה לעמוד ברמת הגירויים שתינוק צריך למשך שעות. אני לא צריכה להעביר את כל היום ליד התינוקת שלי במשטח, לחייך אליה ולהשמיע קולות. ההתנהלות הזו לא תואמת את רצף הציפיות של התינוקת ממני – לחוות התנסויות מגוונות, ולא תואמת את רצף הציפיות שלי כאמא. כשאני משלבת אותה בקצב החיים הטבעי שלי ולא מנסה רק לשעשע אותה, אני מונעת שחיקה ותסכול ומשמרת את תחושת האושר והרווחה שלי גם כאמא.

  • לא להתייחס לילדים כאל מרכז העניינים –
    ילד שכל הזמן שואלים אותו "אתה רוצה את זה?" "מה אתה רוצה לאכול?" "מה אתה רוצה שאמא תעשה?" חווה תסכול וכעס, כי הוא לא מצליח להביא את ההורים שלו ללמד אותו מה נכון. במקום זה, הוא מקבל מבוגר מתרפס ובעל תלות רגשית, שזקוק בעצמו לקבלה או לאישור וכל הזמן מחפש את ההכוונה שתגיע מהילד.

אם לא יתנו לו את המידע הזה ויוותרו לו באופן קבוע, הילד יאמץ התנהגויות לא מקובלות, יהיה מתוסכל ויחזור עליהן כדי לאלץ אותם ללמד אותו מה נכון.

אני שמה לב לזה ממש עם בת השלוש שלנו – היא כל כך בוגרת ועצמאית, ההתנהלות שלי איתה גם אחרי הגן ועד הערב יחסית חלקה ואין התקפי טאנטרומים. היא עושה (כמעט) כל מה שאני מבקשת ממנה. אני עושה לידה את כל עבודות הבית ולא שומרת אותן למתי שהיא נמצאת בגן, כי אני רוצה שהיא תראה אותי ותלמד באגביות על ההתנהלות בבית דרך מה שאני עושה. אני לא מתיילדת בשבילה או מדברת איתה כמו ילדה קטנה, ולא מטרידה אותה בשאלות, אלא מציגה לה מציאות פשוטה עם נקודה בסוף משפט: "אני מטאטאת את הבית כדי שיהיה לנו בית נקי ויהיה לנו נעים להיות בו", "אני מבשלת כדי שיהיה לנו אוכל טעים ובריא לאכול". אם היא מבקשת את הנוכחות שלי אני כמובן משחקת איתה ונותנת לה זמן איכות אמיתי

אני מרגישה שההתנהלות הזו של לראות אותי עסוקה, הרבה יותר זורמת לה מאשר שאני אשב לידה ואשאל אותה שאלות, אנסה לבחור לה במה לשחק, להסביר לה ולהכווין אותה איך משחקים. זה מאפשר לה להתעניין במה שאני עושה, ללמוד ממני ואפילו לקחת חלק פעיל עד כמה לגבולות העניין שלה, וכשמשעמם לה היא עוברת בטבעיות למשחק אחר. זה מכבד אותה, מלמד אותה, מעודד אותה לסקרנות ולרעיונות חדשים, ומייצר חופש ושלווה גם לה וגם לי.

אבל, כשהשגרה משתנה ויש למשל ביקור משפחתי או אורחים בבית, ומתחילים לדבר אליה כמו לתינוקת, מדברים עליה מעל הראש שלה, מתחנפים אליה או מציפים אותה במתנות, יש לה פחות סבלנות וקשב, ומקבלים ילדה עם כעוסה ומתוסכלת שאומרת הרבה "לא" ולא משתפת פעולה כמעט בכלום.

  • לנסות להבין מה הילד צריך מאיתנו דרך ההתנהגות שלו –

ילדים לא מנג'סים לנו כי הם רוצים את תשומת הלב שלנו כשלעצמה, הם מאותתים לנו שההתנסות שלהם היא לא מה שהם זקוקים לה, ושהם זקוקים להתנסות אחרת בשלב זה ושצריך לתקן אותה (ג'יין טוענת כי מבוגרים שמחפשים כל הזמן אחר תשומת לב, עושים זאת כי בילדותם לא הצליחו לזכות בתשומת הלב שהייתה דרושה להם, ולכן החיפוש אחר תשומת הלב הפך למטרה בפני עצמו).

כשהבנתי את זה, הפכתי להרבה יותר נדיבה בשירות, טיפול ועזרה, ויותר סבלנית ומכילה ביחס להתנהגויות של הילדות שלי. הצורך של הילדה להיות מטופלת (וגם אם זה לעזור לה במשהו שהיא כבר יודעת לעשות לבד, או להרים אותה על הידיים אפילו שהיא מעל גיל שלוש) וגם להפך – הצורך להתעקש לעשות בעצמה גם אם אין זמן, או שאראה לה איך אני עושה, זה הכל חלק מרצף ההתנסות שלה. היא בסך הכל מראה לי מה היא צריכה ממני כרגע ותפקידי לנסות להבין.

אני מאמינה בלב שלם שכשצורך שלה יקבל מענה והיא תרגיש שבעה ורוויה, ולא משנה באיזה גיל, היא תצבור ביטחון ותתקדם להתנסות הבאה בצורה הכי טבעית, כמו שהטבע התכוון עבורה. היא לא תבקש ממני להחזיק אותה על הידיים לנצח.

  • ילדים מאמינים שהם טובים ובעלי כוונות טובות מטבעם –

ילדים צריכים לדעת שהסובבים אותם מניחים שהם חברותיים מטבעם ובעלי כוונות טובות, וכל הזמן נמצאים בחיפוש מידע על מה מקובל לעשות ומה לא, דרך התגובות של הבוגרים שסביבם. אבל אם לא נשקף להם את זה בהתנהגות שלנו ולא נגרום להם להבין שהם רצויים, הם לא ידעו את זה כי אין להם אפשרות כזו.

לדוגמא – ילד ששובר צלחת, צריך לראות שהדבר מעורר מידה מסוימת של כעס או עצב ביחס למעשה, אבל לא פגיעה בהערכה כלפיו. על ההורים להישאר בצד שלו ולא נגדו.

זה מתחבר לי לגישה מעניינת שקראתי בספר "חיימשלי" של עינת נתן, ששם היא מציעה להציב לילדים גבולות, אבל לא לעמוד מצידו השני של הגבול ולהוקיע את הילד, אלא לצד הילד וביחד איתו להראות לו איפה עובר הגבול.

דוגמא נוספת – התפיסה ש"טיפול יתר בתינוק תגרום לו להיות מפונק" ושאם ניתן לו לחכות אז הוא יהיה יותר מחונך, היא שגויה וגורמת למצב ההפוך. התעלמות והבעה של חוסר שביעות רצון מהצרכים של התינוק גורמת לו להבין שאנחנו לא אוהבים אותו.

יחס לא טוב שזוכים לו בגיל הרך, והוכחות שמוצגות לילדים ולתינוקות לכך שהם 'רעים', מפעיל אצל אותם אנשים בוגרים מנגנוני הרס עצמי בחייהם הבוגרים, שנועדו לשמר אצל אותם האנשים את המצב הזה של החֶסֶר אליו הם רגילים, כי זה הופך לאזור הנוחות שלהם. אדם שלא חש שהוא טוב, לא מסוגל לדרוש לעצמו דברים טובים כמו אהבה, נוחות, ביטחון, ולא מתנהג התנהגות חברתית. אנשים רבים מחפשים כל החיים הוכחות לך שהם אהובים וקיימים.

  • הבעות פנים נגעלות בזמן החלפת חיתול –

זה אולי נשמע זניח ו"נו באמת", אבל הפסקתי להביע גועל וסלידה מחיתול מלא קקי או מסריח, וחשוב לי שאם מישהו אחר מחליף לבת שלי, שגם הוא יהיה במודעות על זה.

התינוקת שלי עושה קקי כי זה הדבר הכי טבעי שתינוק יכול לעשות. הדבר האחרון שאני רוצה לגרום לה ללמוד על העולם הוא שהיא דוחה באיזשהו אופן ועושה משהו לא בסדר.

למרות חוסר היכולת של התינוק לפרש את המשמעות של הפרצוף הנגעל, הוא עדיין חסר טאקט וממש לא מתאים לסיטואציה. אגב – לאחרונה התחלתי להתנסות עם חיתולי בד, ובקטע מדהים אין בכלל ריח מסריח אפילו לא עם קקי!

  • תובנות לגבי עבודה –

לשבט היקואנה לא קיימת המילה "עבודה" בלקסיקון. הם פשוט חיים את חייהם, עושים את מה שהם צריכים לעשות לטובת הכפר (להביא מים מפלג מים רחוק דרך מסלול רטוב ומאתגר בג'ונגל, להעביר קאנו כבד ממקום למקום בסחיבה של כמה גברים ועוד). הם עושים הכל במצב רוח טוב, צוחקים אחד עם השני, מרכלים ופשוט נהנים מהחברה. הם עושים את הדברים בקצב נוח ולא נותנים חשיבות יתר לזמן שהם יבלו בכפר אחרי שיגיעו לשם על פני הזמן שהם סוחבים לשם משהו. הם לא מבדילים בין עבודה לבין צורה אחרת של בילוי הזמן, ולא מחפשים לייעל פעולות כדי לחסוך זמן. הם לא תופסים את התהליכים האלו כמעיקים או משעממים, אלא חלק מהיומיום.

מה שעולה לי בראש כשאני מבינה את הגישה שלהם, זה קודם כל תחושת צער, על כך שהחיים המודרניים מביאים איתם הרבה בדידות. בוודאי היה לי הרבה יותר כיף לנקות את הבית, לבשל או לעשות קניות אם כל הזמן הייתי בחברה השבטית העוטפת הזו של הביחד. אבל במקום זה אנחנו נמצאים לפעמים מרחק דלת אחת מהשכנים שלנו, שעושים בדיוק את אותן עבודות מעיקות ולפעמים גם בודדות ומבאסות, אבל אף פעם לא נדפוק בדלת ונציע "היי, בא לך שננקה את הבית שלי ביחד, נשמע מוזיקה ונבשל בכיף ואז נעבור לבית שלך ונעשה את אותו הדבר בסבבה גם אצלך?" לא. כי זה ייחשב למוזר.

עוד מחשבה בהקשר הזה, היא שתחושת הפומו היומיומית שלנו פשוט לא מאפשרת לנו להנות מהדברים הפשוטים והבסיסיים. כמו לבשל לעצמנו אוכל טעים ומזין, לשמור על הבית שלנו נקי במו ידינו ולבחור את הירקות שלנו בעצמנו (כי למה לטרוח כשיש משלוחים?). כל הזמן יש לנו משהו יותר חשוב לעשות, כל דבר שלא מקדם אותנו כלכלית/חברתית/תדמיתית וכו מרגיש כמו בזבוז זמן, מטלה מעיקה שמקווים שתסתיים, או עושים אאוטסורסינג או פשוט דוחים.

  • ניסיון ללמד תינוקות להירדם לבד –

בלידה התינוק עובר מסביבה חיה לגמרי, לסביבה חיה למחצה. פתאום הרבה אוויר זר וחסר חיים נוגע בגופו, אבל הוא מצפה לכך, כי הוא נמצא בידיים של אימו ומרגיש טוב. אם התינוק נעזב ולא מוחזק בזרועות אימו, הוא לא מסוגל להרגיע את עצמו במחשבה ש"אמא תכף תחזור" כי הוא נמצא במצב מודעות אחר. העולם שלו משתבש והתנאים הופכים להיות בלתי נסבלים והוא בוכה. כשאימו חוזרת אליו סוף סוף, הוא מאושר. הוא נמצא בתחושת שלמות וטוב בסיסי. הוא לא מודע לכמה זמן חלף או שהוא אפילו בכה. הוא מתחבר שוב לעורק החיים שבתוכו והסביבה שוב עונה על ציפיותיו.

נורא, נכון? זה רק קטע קטן מתוך המון, שמתאר בצורה מורכבת ומטלטלת בספר את מה שהתינוק חווה כשהוא נעזב לבד וללא מענה לבכי, במיטה, בעגלה, או אפילו בתינוקייה.

אישית, היה לי ממש קשה לקרוא את התיאורים האלו וחששתי גם מלהגיע אליהם בקריאה השנייה. זה הציף בי המון ייסורי מצפון על כל הזמן שהבת הבכורה שלנו בילתה בתינוקייה בזמן שאנחנו התאוששנו בשוק ובטראומה מהלידה. ועל כל הפעמים שניסינו לגרום לה להירדם לבד במיטה, בליווי יועצת שינה ובשיטת "מענה לבכי" שלבסוף הפכה למענה אחרי שתי דקות של צרחות שלפעמים גלשו גם לחמש.

אני יודעת שעשינו את הכי טוב שידענו ושהילדה היום בסדר גמור. אבל יש בי המון צער על זה, והיום עם התינוקת הקטנה שלנו אנחנו כבר יותר בוגרים ומנוסים, ובעיקר מקשיבים יותר לה ולתחושות הבטן שלנו ומייצרים חוויה מתקנת ומרפאת. וכן, מרדימים גם על הידיים. ולא, לא מפחיד אותי שהיא תתרגל.

  • להקשיב יותר לאינסטינקטים –

בכל אחד מאיתנו טמונים אינסטינקטים וידע טבעי על טיפול בתינוקות, וזה לא משנה אם מדובר בגבר, אישה, נער או נערה. בני האדם נתנו לאינטלקט להשתלט על האינסטינקטים ולגרום לנו להתנתק מהיכולת המולדת הזו.

אני מרגישה המון פעמים שאני רוצה לעשות משהו בהקשר של התינוקת שלי, ומיד רוצה לחפש בגוגל מה "המומחים אומרים". העצות לא תמיד מדויקות או מתאימות ולפעמים סתם מבלבלות וסותרות את האינטואיציה שלי.

עם הבת השנייה שלי אני פחות מושפעת מטיפים ועצות למיניהן. אפילו אם "ככה אמר הרופא", או אימהות וסבתות מנוסות ממני, אני הרבה יותר מאמינה באינסטינקטים שלי ונותנת להם להוביל.

  • יש לנו אינטרס משותף עם התינוק, אנחנו לא אחד נגד השני –

התינוק לא "מפריע לנו" ובטח לא עושה את זה בכוונה. במקום לכעוס או להתבאס על התנהגויות מסוימות שלו ולהגיב בהתאם, להבין ולקבל את הצורך שלו כרגע ולעזור לו להירגע בעדינות. בלי שיפוטיות על ההתנהגות שלו. לא לשים את הרצון שלנו כנגד הרצון של התינוק, גם אם היינו באמצע משהו חשוב. אנחנו בעלי אינטרס משותף והוא צריך אותנו עכשיו.

  • תהליך ההטבעה של האם והתינוק –

במצב האידאלי, התינוק נולד ומיד מוצמד עור לעור אל האמא, היא מלטפת אותו עד שנרגע ושניהם מרגישים שלמים. דחף ההטבעה של האמא גובר על כל השיקולים שלה והיא שמה את התינוק שלה מיד ראשון בסדר העדיפויות, לא משנה כמה היא רעבה או עייפה – זהו רצף ההתנסויות שהאמא מצפה לו לאחר הלידה. ההטבעה חייבת לקרות מיד אחרת יהיה מאוחר מדי (היא לא תרגיש קשורה לתינוק, תחווה דיכאון אחרי לידה, והתינוק יהיה במצב חֶסֶר וייסורים).

בעולם המערבי, הלידה הרבה פעמים לא תואמת את הציפייה של האמא והתינוק על פי הרצף – אורות חזקים, שימוש במתכות, כפפות, ריח חומרי חיטוי, לקיחת התינוק לתינוקייה מיד אחרי הלידה כדי לתת לאמא לנוח. הרצף של התינוק לא יודע להתמודד עם מצב קיצוני של לא להיות צמוד לאמא שלו וזו חוויה מאוד קשה גם בשבילו.

לצערי אני מאוד מזדהה עם התיאור הזה של תהליך ההטבעה. לאחר הלידה הראשונה שלי התינוקת נלקחה ישר לתינוקייה, מי בכלל חשב על אפס הפרדה או ביות חלקי, הכל היה נראה לי לא רלוונטי אחרי הטראומה והשוק שחוויתי. היה נראה לי טבעי "לבקר אותה" בתינוקייה ולחזור לחדר להתאושש. לא חשבתי שהיא עצמה גם מתמודדת עם פרידה בלתי נסבלת מכל מה שהגוף שלה מצפה לו – אמא.

בדיעבד אני יודעת לספר שלקח לי זמן להתחבר לתינוקת, ושהכל הרגיש לי בהתחלה מאוד טכני. בנוסף, חוויתי דיכאון ברמה מסוימת לאחר הלידה שלה, בדיוק כמו שמתואר בספר.

בלידה השנייה כבר הרגשתי ממש את הצורך להיות לידה, והיא כמעט ולא הייתה בתינוקייה. אולי שעות בודדות במצטבר, אני אפילו לא זוכרת למה.

אני לא יכולה להאשים אף אחד ואני ממש לא שופטת בחירות שנעשו לכאן או לכאן. לא כל אמא יכולה לאפשר לעצמה אפס הפרדה. לידה היא חוויה טראומטית. בטח לידה ראשונה. אנחנו עושות את הכי טוב שאנחנו יכולות לרגע הנתון ואין טעם לשפוט בדיעבד את הבחירות שעשינו. כל מה שנותר לנו הוא לחבק המון ולנהוג בילדים שלנו בצורה הכי טובה שאנחנו יודעות בכל רגע נתון.

  • הדחף לביצוע עבודה גופנית –

לא לבטל יוזמה של הילדים שלנו לעשות בעצמם דברים, או לעזור להם בלי שביקשו, במחשבה שאנחנו 'חוסכים להם טרחה מיותרת'. הצורך הזה לעשות משהו פיזי, הוא דחף שקיים בנו כחלק מהרצף שלנו (למשל אצל מבוגרים זה יכול להתבטא בעבודות גינון, תפירה, בישול, סוגי ספורט שונים ועוד).

זה מזכיר לי שהבת שלי גילתה את הגלגל שמסיר שיער מבגדים ורצתה להסיר שיער מהשטיח שלה בחדר ואפילו מהרצפה. ברור לי שאין בזה כל טעם ושאני יכולה ברגע לשאוב או לטאטא, אבל נתתי לה להתנסות כי הבנתי שזה דחף שיש בה ושזה חשוב לה.

עוד משהו שהיא אוהבת לעשות זה לשטוף כלים. בשבילי זה מאתגר כי כל השיש והרצפה מתמלאים מים והכלים כמובן לא נקיים. מה שהתחלתי לעשות כדי לא לדכא לה את הייצר, זה פשוט למלא לה את הכיור בכלים מפלסטיק שלה ולשים המון מגבות מסביב.

  • מענה לבכי –

בספר מתוארת בצורה מאוד צינית וביקורתית (שאני מבינה אותה) ההתנהלות של הורים צעירים בעולם המערבי, שמשקיעים את מירב האנרגיה שלהם בעיצוב ואבזור החדר של התינוק, כדי שיוכלו להשאיר אותו שם לבד לנסות להירדם כשיהיה עייף. התינוק צורח וסובל, וההורים משאירים דלת פתוחה למחצה כדי ש"ישמעו אם יקרה לו משהו" כשהם בסלון.

לדעתי זה שילוב של עקרון הרצף והורות בפעם השנייה, שגרמו לי להיות מאוד רגישה לבכי של התינוקת שלי ולחפש אוטומטית איך להקל עליה. עם הילדה הראשונה שלי הושפעתי הרבה מרעשי רקע שאמרו לי "היא צריכה להתרגל שלא ניגשים אליה ישר כשהיא מתחילה לבכות", או "מה את חושבת שבגן ישר יבואו אליה תוך שנייה על כל בכי?" והיום המשפטים האלו עושים לי צמרמורת.

כשתינוק בוכה, הוא עושה את זה כי זו הדרך היחידה שלו לאותת לנו שמשהו לא בסדר ולא תואם את הציפיות שלו. התפקיד שלנו לנסות להבין ולתקן כמה שיותר מהר.

אני רוצה להגיד שבזכות הגישה הזו התינוק שלי הרבה יותר רגועה ולא בוכה כמעט, אבל אין לי באמת דרך לבדוק ולבודד את זה ואני לא יכולה לנטרל את עניין האופי השונה בין שתי הבנות. בכל מקרה, לי זה מרגיש יותר נכון ושלם.

  • לא לכאוב את כאבם של הילדים במקומם ולא לבטל אותו –
    הצורך בביטחון רגשי הוא ממש חלק מהטבע האנושי וצריך לכבד אותו. כשהילד שלנו בוכה, צריך אותנו כי משהו כואב לו או קשה לו, מה שהוא מצפה לקבל זה מבוגר חזק ורגוע שיוכל להכיל את הכאב שלו. אם אמא שלו תגיד לו שלא קרה כלום, או שהוא יראה שהיא כועסת על הבכי שלו, נבהלת או בוכה איתו ביחד מרחמים, הוא ירגיש שהוא עשה משהו לא בסדר. הוא ילחץ בעצמו יותר ממה שכבר הרגיש עד עכשיו, או פשוט לא יצליח להתנחם בזרועותיה ולהפיג את הקושי שלו. לעומת זאת, אם אמא תחבק, תלטף, תספוג את הכאב שלו ולא תשפוט, הוא ירגיש ביטחון ויוכל להתמודד עם הקושי ולהתקדם ממנו.

  • הבדלים בין אבא לאמא –
    אמא אוהבת, מעניקה ודואגת לתינוק שלה ללא תנאים. פשוט כי הוא קיים.
    לעומת זאת, האבא מעוניין בהתפתחות ההתנהגות החברתית שלו והתקדמותו לעבר עצמאות. באהבה של אבא יש רובד מסוים של אישור, שהילד יזכה בו רק בתנאי שיוכיח שהוא ראוי לו.
    ככה הטבע מבטיח לילד גם יציבות, וגם תמריץ לאימוץ התנהגות חברותית.

אני מרגישה שזה נכון לגבי הרבה אימהות ואבות – גם אם זה האבא הכי טוב בעולם, אבל כן מכליל (כי אבא שלי למשל אף פעם לא נתן לי להרגיש שאני צריכה לזכות באישור שלו).

האמת שברגע שאני מבינה שיש חשיבות גם לצד האבהי בבית שנחשב ליותר 'קשוח', זה משפר לי מאוד את חווית המשפחה שלנו ועוזר לי להבין שלא תמיד יש צד 'צודק'. זה בעצם מה ששומר על האיזון בין קבלה מוחלטת ללא תנאים, לבין אותו התמריץ שיגרום לילדים לאמץ התנהגויות חברתיות. הכל עניין של מינונים ובסופו של דבר חייבת להיות הסכמה כלשהי בין שתי הגישות.

  • טיפול יתר פוגע בילד –

הטיפול בילד והעזרה שניתנת לו היא רק על פי בקשתו. לא מציעים לו באופן יזום חיבוקים, תשומת לב ואפילו מזון, וגם לא מונעים ממנו – הם תמיד זמינים לו בפשטות ובנעימות כדבר מובן מאליו. נתינה גדולה מדי או פחותה מדי עלולה לפגוע בביטחון העצמי שלו.

אני מאוד מתחברת לגישה הזו של לסמוך על הילד שידע להגיד לנו מה הוא צריך, כשהוא צריך. אני מודה שאני חוטאת בזה בעצמי כשאני מזכירה לה לתת לי חיבוק כשהיא נכנסת לגן, או להגיד שלום לסבתא וכו. לפעמים ובלי שמים לב, אנחנו פוגעים ברצף משחק חשוב של הילדים כי נוח לנו שהם יאכלו עכשיו צהריים, או כי בא לנו להשוויץ קצת לאורחים ושהם ידגימו איזה משהו חדש שהם למדו לעשות. או שלפעמים, בלי לשים לב, אנחנו מתערבים להם במשחק שלא לצורך – מלמדים אותם איך לשחק, מסבירים את החוקים, ופוגעים להם בסקרנות הטבעית והיצירתיות.

זו נקודה שכדאי לחשוב עליה קצת ולשקול לשנות את ההתנהגויות הכל כך נפוצות האלה בבתים.

  • לתת לילדים יותר אחריות על עצמם –

רוב הילדים במערב לא משתמשים במנגנון השמירה העצמית שלהם במלואו, מכיוון שרוב הנטל הוא על המטפלים המבוגרים שלהם. הם התרגלו לא להיות בערנות מלאה כי הם יודעים שיש מי שמשגיח עליהם תמיד. בפועל, ההתרגלות לחוסר תשומת לב ואחריות עצמית מצד הילדים, גורמת ליותר תאונות.

בנוסף, יש לנו נטייה להזהיר אותם כל הזמן מכל דבר.

אם זו לא סכנת חיים אמיתית או סכנה לשלמות הגוף, עדיף לתת לילד לסמוך על האינסטינקטים שלו. למשל אם ילד מחזיק כוס מים שבירה, אין טעם לצעוק לו "תזהר זה ייפול וישבר לך!". מבחינתו זה בכלל לא עבר לו בראש שהכוס הזו תשפך, והוא כנראה לא ישבור כוס בכוונה רעה.

לנבא לילד מה עלול לקרות עוד לפני שבכלל נתנו לו הזדמנות להוכיח אחרת, גורם לפגיעה בביטחון העצמי שלו. עוד לפני שהייתה לו אמונה כלשהי לגבי היכולות שלו, לימדנו אותו שאפילו אנחנו לא מאמינים בהן.

וגם אם ילד נופל ומקבל מכה, זה לא סוף העולם. המכה הזו היא חלק חשוב בהתנסויות שלו בחיים שיובילו אותו להיות אדם חזק יותר ובעל ביטחון בעצמו.

  • לשים לב למסרים שאנחנו מעבירים לילדים שלנו בתת מודע –

אם הילד רצה למשל לצייר, ואמרנו לו "צא עם הצבעים שלך החוצה שלא יהיה פה בלאגן". מה שאמרנו לו בעצם זה שציור = לכלוך ובלאגן, מה שגורם לו להבין בתת מודע שלא נהיה מרוצים ממנו אם הוא יצייר. הדחף היצירתי שלו לא מספיק חזק כדי לגבור על הדחף לעשות את מה שלדעתו הוריו מצפים ממנו.

עוד דוגמא, היא למשל "תזהר אתה תיפול!"

מה שהילד שומע זה את המילים שאמרנו, אבל מה שהילד מבין בתת מודע שלו, זה שההורה מצפה שהוא ייפול על סמך הניסיון שלו, ואז הילד מבין שהוא אמור ליפול כי זה מה שההורה מצפה, ולפעמים הוא אפילו ייפול רק בגלל זה. זו נבואה שמגשימה את עצמה.

  • עדיף לתת לילדים להתנסות בדבר האמיתי ולא בכאילו –

אם לילדה יש דחף אימהי ויש תינוקות אמיתיים בסביבה, לאפשר לה להתנסות בטיפול אמיתי בהם (בגבולות היכולות שלה – ללטף, לערבב בקבוק, להסתכל איך מחליפים חיתול או אפילו להחליף בעצמה), מאשר לתעל את הדחף שלה לטיפול בבובה.

או – למה שילדים ישחקו בפירות מפלסטיק עם צבעים לא נורמליים כשיש קערת פירות אמיתית על השולחן והם יכולים פשוט לקחת משם תפוח ובננה? למה תינוק צריך לשחק כל פעם עם אותו "צעצוע התפתחות" כשיש לו את כל הדברים בבית ומחוץ לבית – לחקור, להרגיש, להריח, לשמוע ולחוות?

הרי לא סתם הבדיחה השחוקה על ילדים שקונים להם הכל מהכל, ובסוף הם רוצים את השלט של הטלוויזיה. הם רוצים את הדבר האמיתי – מה שהמבוגרים משתמשים בו.

אני שמה לב שהבת שלי יכולה שעות להוציא סירים ומחבתות מהמגירה ולשחק ב"בישולים", זה משחק שאף פעם לא נמאס עליה (בניגוד לכל משחקי הפלסטיק שיש לה בחדר).

  • לגרום לילד לרצות לעשות, לעומת לגרום לילד לעשות

אם אנחנו רוצים שהילד יתנהג התנהגות חברתית ויהיה חלק מאיתנו, הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לעשות זה להפעיל עליו לחץ ולגרום לו לעשות את "הדבר הנכון". התנהגות חכמה יותר, תהיה להוריד כל לחץ אפשרי מהילד ולשחרר אותו לגמרי. ומדרך הטבע, הדחף שלו להיות חלק מהדברים יגבור על כל מה שגרם לו להתמרד ויגרום לו לרצות בעצמו לעשות את הדבר שרצינו.

דוגמא שאני יכולה לחשוב עליה היא להגיד לילד "תגיד לסבתא שלום ותן לה נשיקה". רוב הילדים שאני מכירה ירימו כתף לאוזן וינסו להתחמק. הם יסכימו לעשות את זה רק אם ממש לחצו עליהם או הכריחו אותם באיומים.

לעומת זאת, אם כולנו נגיד שלום לסבתא וניתן לה נשיקה, והסבתא תראה את השמחה שלה מההתנהגות הזו, הילד יבין שזו התנהגות חברתית שגורמת אושר וירצה לעשות אותה בהמשך בעצמו (רק אחרי שיפטר לגמרי מתחושת הלחץ סביב הנושא).

  • הכנסת אורחים –

בעולם המערבי, אנחנו לכודים בתוך נורמות חברתיות וחוסר ביטחון, שגורמים לנו לעשות הרבה פעמים הצגה כלשהי במפגשים עם אנשים (למרות שהיא סותרת את הלך הרוח הפנימי שלנו באותו רגע). כל זה, רק כדי להשתייך ולא להיות מוזרים או למשוך תשומת לב. וככה למשל אם מישהו יחזור הביתה מהעבודה ואשתו תתעלם ממנו, הוא יסיק שהיא כועסת עליו או שהיא פשוט גסת רוח וזה יהיה לו לא טבעי.

אצל בני היקואנה, ההפך הוא הנכון. כשאורחים מגיעים – נהוג להתעלם מהם. הם לוקחים בחשבון את האפשרות שהאורחים עדיין לא התרגלו לתחושת הכפר ונושאים איתם מחשבות ורשמים (חלקם לא מעובדים עד הסוף) מהחוויות שמחוץ לכפר. הם נותנים להם את הספייס שלהם להשתלב בזמנם הפנוי ורק מניחים לידם קערת אוכל באגביות.

אני חושבת שזה פשוט מדהים.

חלק מזה אפילו יישמתי לאורך השנים וקיוויתי שיישמו גם עליי, אפילו בלי לדעת למה. התחושה הזו של "בא לי להיכנס הביתה בלי שידברו איתי", להניח את התיק, להתקלח, להחליף בגדים, ואז לבוא בחיוך לסלון ולהשתלב בעניינים – היא כל כך טבעית, ודרושה כדי לאזן את התחושות ולהתרגל לאטמוספרה החדשה.

כל כך התרגלנו לרצות אחרים, להתנפל במטען הרגשי שלנו על בן הזוג שמגיע הביתה או אפילו חוזר מטיול עם הכלב, תוך התעלמות מהאפשרות שאולי האדם השני צריך עוד כמה רגעים. אנחנו מצפים מאנשים ליישר את הרגשות שלהם לכל מי שבחדר (גם אם הם כרגע כעוסים או עצובים) כדי שהאווירה תהיה נורמטיבית ולא מטרידה. אנחנו מעמיסים רגשית אחד על השני עם הציפיות שלנו עד כדי כך שאנשים לפעמים מעדיפים להיות מחוץ לבית או באוטו, רק כדי להתאוורר.

יש פה המון על מה לחשוב בעיניי.

אני ממש אשמח לשמוע מה המחשבות שעלו לך בזמן הקריאה, אם יש תובנות שדיברנו אלייך או כאלו שפחות התחברת ואם יש עוד דברים שצפו בזמן הקריאה. בבקשה תכתבי לי בתגובות 😊

פוסט #1 – עקרון הרצף – הקדמה

פוסט #2 – מה זה עקרון הרצף?

פוסט #4 – עקרון הרצף – רעיונות שהיו לי מאתגרים ליישום או שפחות התאימו לי

פוסט #5 – עקרון הרצף – מחשבות לסיום

4 תגובות

  1. וואו, הרשמים הכי מדוייקים שקראתי בנושא. עזרת לי בכך שפטרת אותי מייסורי המצפון חוזרת לי להתמקד בהלך הרוח אותו לעולם לא מאוחר להתחיל ולסגל. כאמא לתינוקות אני לוקחת במיוחד את הציטוט הזה "אני לא צריכה להעביר את כל היום ליד התינוקת שלי במשטח, לחייך אליה ולהשמיע קולות. ההתנהלות הזו לא תואמת את רצף הציפיות של התינוקת ממני – לחוות התנסויות מגוונות, ולא תואמת את רצף הציפיות שלי כאמא."

    אבל נשארתי עם המון מחשבות על טיפול היתר, להזהיר, לבקש חיבוק או נשיקה, מחשבות על משחקי התפתחות שאינם הדבר האמיתי והתנהגות מול אורחים.

    אחזור בקרוב לקריאה שנייה. סקירה מעולה!!
    ובכלל הסדרה כתובה היטב וממש נוח לנווט בה בבלוג. תודה

    1. ממש שמחה שנהנית מהקריאה ואפילו לקחת לעצמך כמה תובנות ♥ תודה רבה על התגובה!

  2. כתבת בצורה כל כך מעניינת ומעוררת מחשבה.
    כאמא לילדה ראשונה בת 3 חודשים גרמת לי לארגן את המחשבות שלי מחדש, להיות סלחנית עם עצמי שצריך וכן להכיל קשיים של התינוקת שלי יותר.
    תודה רבה לך ❤️🙏

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.