אני באמת מאמינה שגישת עקרון הרצף היא הגישה המיטיבה ביותר לגידול בני אדם שלמים, מסופקים ובעלי תחושת רווחה, אושר וערך עצמי גבוה. אבל עם כל הרצון הטוב, אני לא יכולה לפעול לגמרי לפי הגישה ויש כמה רעיונות שלי אישית פחות התאימו. אני יודעת שיש אימהות שבטבעיות מעוררת הערצה מיישמות חלק ממה שאפרט כאן, ואני לגמרי מכבדת את הבחירה שלהן.
- לינה משותפת –
באורח החיים של שבט היקואנה, התינוק ישן לצד אימו. הם נמצאים במגע עור לעור כמו תמיד, ואם הוא רעב הוא משמיע חרחור קל והיא חולצת לו שד ליניקה. היא מחזיקה אותו אפילו כשהיא קמה לסדר את העצים של המדורה בלילה.
אני מרגישה שהחשש הבטיחותי בהקשר הזה גובר אצלי על הצורך לממש את ההתנסות הזו עם הבת שלי (מה שגם שיש את העניין האינטימי שלא בהכרח מתאים לכל זוג). יכול להיות שסתם מפחידים אותנו, או שלא מצאתי את הדרך הבטוחה ללינה משותפת באותה המיטה עם תינוקת, אבל המיטה שלה נמצאת ליד המיטה שלנו וזה כרגע מה שמתאים לנו. מה שבטוח, אין דבר מושלם יותר מלשמוע את הנשימות הקטנות שלה לידי כל הלילה.
- מנשא, אבל לא בכל מחיר –
בהמשך לכל היתרונות של נשיאת התינוק כמה שיותר על הידיים ובמנשא, עדיין לא מצאתי פתרון לילדה בת 3, שחוזרת מהגן ורוצה את תשומת הלב ממני – שאשב איתה לאכול, להרכיב פאזל או לקרוא סיפורים, ואת כל זה אני אמורה לעשות תוך כדי שאני עומדת עם המנשא.
כנ"ל לגבי אימהות לתאומים. קטונתי, אבל אני לא רואה סיטואציה שבה שניהם מוחזקים יחד במנשא. אני חושבת שזה באמת מתאפשר יותר כשהאמא והתינוק נמצאים לבד בלי אחים, או כשיש משפחה או עזרה אחרת בבית שמבלה זמן עם האחים, או שהאחים מספיק גדולים וחברים כדי לשחק ביחד בזמן שהאמא עם התינוק.
עוד נקודה בהקשר הזה, היא שאני חושבת שצריכים להיות ערים וקשובים לתינוק קודם כל, לפני האידאולוגיה. ולא להכריח אותו להיות במנשא כי הבנו שככה זה טוב אלא באמת להרגיש מתי זה נעים לו ומתי הוא מאותת לנו לשנות ולספק לו תנאים אחרים.
- רחצה משותפת עם התינוק –
בני שבט היקואנה נוהגים לרחוץ את התינוקות שלהם כל יום על גוף האמא, ולהרגיל אותם לאט למגע עם מים בהתאם לצבירת הביטחון שלהם. בהתחלה הם טובלים אותם לזמנים קצרים, ובהמשך מרגילים אותם למים עמוקים וסוערים ליד מפלים רועשים.
אישית, עוד לא מצאתי את הדרך להתקלח יחד עם התינוקת שלי ואני גם לא מחפשת אותה.
יש לי את הפריווילגיה להשאיר אותה בידיים טובות כשאני הולכת למקלחת, ורחצת הגוף בשבילי היא זמן איכות שלי עם עצמי, לחשוב ולהנות מהמים החמים, ולצאת רעננה ונקייה. זה כשלעצמו הופך אותי לאמא טובה יותר.
אני לא רוצה להתמודד עם דאגות כמו – שתחליק לי מהידיים בגלל סבון או חוסר תשומת לב, שאצטרך לקצר את המקלחת למינימום, או להוריד את הטמפרטורה של המים הרותחים כדי שתתאים לשתינו. מבחינתי זה פשוט לא הכרחי ואין לי שום התנגדות למי שבוחרת כן לעשות זאת.
- מתח תמידי של ילדי העולם המערבי –
ג'יין מספרת על בני היקואנה השבטיים, שהתינוקות שלהם יונקים הרבה וכמעט לא מקיאים או פולטים. רק אם הם חולים. הן לא מעלות אותם לגרפס בכלל. היא טוענת שילדי העולם המערבי תמיד נמצאים במתח, באי נוחות ובכאבי בטן וחולים באופן כרוני.
אני מרגישה שזו ממש הכללה גסה. לא כל התינוקות פולטים, ולא כל התינוקות חולים באופן כרוני במערב, ויש המון סוגים של הורים, מודעים יותר ומודעים פחות. וגם כשהנקתי היו פעמים שהתינוקת שלי פלטה. מה שבטוח, לא לכל אמא מתאפשר להניק ובהקשר הזה אני שמחה להיות אמא במאה העשרים ואחת, שיש בידי תחליפים טובים לחלב אם.
- חופש התנועה –
מהרגע שהילד יכול ומבקש לנוע בצורה חופשית אנחנו אמורים לאפשר לו לחקור את מה שמעניין אותו ולא להגביל את המרחב שלו (לשים אותו בלול תינוקות, טרמפולינה, גדר וכו).
תאורטית אני מרגישה שזה נכון, מצד שני זה קשה ליישום. כשהילד כבר יודע לנוע בעצמו במרחב, זה מצריך רמת קשב ותשומת לב של 100% כדי לוודא שהוא לא עושה משהו שיכול לסכן אותו.
אורח החיים שלנו עמוס הסחות דעת ובנוסף יש לנו עוד המון משימות במקביל – לבשל, להכניס רגע מכונת כביסה, להעמיד סיר וכו.
המשימות האלו יכולות לקחת דקות בודדות כשאת פנויה, או להפוך להיות מעיקות ולא יעילות כשיש עלייך ילד במנשא ואת מוגבלת.
אז אם זה אומר שהילד יהיה כמה דקות לידך בתוך לול, זה בעיניי לא סוף העולם ולא מה שיהפוך אותו לאדם בוגר שסובל מחסכים.
ובכל זאת, מי שמצליחה לאפשר לילדים שלה חופש תנועה מלא – אני ממש אשמח לטיפים והשראה כי זה מדהים בעיניי.
- לסמוך על הילד שידע לשמור על עצמו –
הורות שמגוננת יתר על המידה על הילדים ולא נותנת להם להתבטא ולנוע בחופשיות במרחב, בלי לעצור אותם ולהזהיר מכל הסכנות שאורבות – פוגעת ביכולת הטבעית של הילד להיות אחראי לעצמו וגורמת לו להסתמך על זה שתמיד היא תגן עליו.
מצד אחד אני מאוד מסכימה עם הגישה הזו ומיישמת אותה עד כמה שאני יכולה. ככל שנתן לילדים יותר אחריות על עצמם, כך הם יפתחו את הסקיל הזה יותר ויותר (גם במחיר של להיפגע). אבל יש פעמים שמחיר הטעות בעיניי כבד מדי (כמו משחק לא זהיר עם מספריים, ריצה לכביש, או דוגמאות שמופיעות בספר על ילד שיושב על סף בור עמוק או שיש סכינים חדות שנגישות לו, אבל האינסטינקטים שלו יודעים לכוון אותו שלא להיפגע).
אני מרגישה שזו שאיפה טיפה אופטימית לקוות שילד כל כך קטן ידע לבד להימנע מסיכונים כאלו. אני חושבת שיש מקום כן לשמור ולגונן, אבל בגבול הטעם הטוב ורק אם יש באמת סכנה ממשית.
- לא לחנך את הילד –
ההנחה הבסיסית היא שהילד הוא יצור טוב מטבעו ושהכוונות שלו טובות, לכן יש לסמוך עליו ולכבד אותו. התפיסה בעולם המערבי היא שהילד יהפוך לחברותי רק אם נרסן את הדחפים שלו (דרך ההיגיון שלו, או בעזרת איומים ועונשים). התערבות יתר בהתנהגות של הילד וניסיון לחנך, להנחות ולגרום לו להתרחק מהדרך הטבעית שלו, פוגעת בהתפתחות שלו ומסיטה אותו מהאינסטינקטים שלו.
מצד אחד אני מזדהה מאוד עם כמה שפחות 'להפריע' לילד בהתפתחות הטבעית שלו. לא להגיד לו כל הזמן 'לא', ובאמת לשים לב בכל מקרה לגופו, האם זה מאוד קריטי להנחות, לתקן או להעיר לילד עכשיו, או שזה פשוט מה שהתרגלנו ואנחנו על טייס אוטומטי? אני בטוחה שאם כל ההורים ישקלו זאת לפני שהם יורים אמירות לכיוון הילדים, הם יגלו שיש להם הרבה פחות על מה להעיר ממה שהיה נראה להם.
עם זאת, בדומה לעוד רעיונות שהיה לי קשה להתחבר או ליישם בעקרון הרצף, אני שוב חוזרת לעניין השבטיות בג'ונגל אל מול החיים בעולם המערבי שבו אנשים לא חיים על פי עקרון הרצף. אני לא אומרת מה נכון ומה לא, פשוט מרגיש לי שילד שלימדו אותו על התנהגות נורמטיבית במרחבים שבהם הוא חי (בבית, אצל המשפחה, בגני שעשועים, בבית הספר וכו), ירגיש הרבה יותר שייך ופחות דחוי במקרה הקל, ובמקרה הקיצוני ימנע ממעשים שנחשבים ללא מקובלים, עד לכדי העמדה לדין.
- לא להתרגש מההצלחות של הילד –
משפטים כמו "תראו, הוא בנה את כל זה לבד!" או – "אתם חייבים לשמוע מה היא עשתה בבית הספר!" או במילים אחרות – הבעת הפתעה, שבח ופליאה מהיכולות של הילדים שלנו (למרות שאנחנו עושים את זה מכוונה טובה), לכל אלו יש השפעה הרסנית על הילדים בדיוק כמו משפטים של חוסר שביעות רצון מההתנהגות שלהם ("מתאים לך לאבד דברים", או "אתה תמיד עושה את זה"). הילד מפרש את כל המשפטים האלו (שליליים או חיוביים) כאילו הוא לא כמו שמצפים ממנו להיות.
אולי יש משהו בטענה הזו, בהקשר של הבעת הפליאה מההישגים של הילדים. אפשר לשקול לשנות את הניסוח, מסופר דרמתי – "וואוו!! אתם חייבים לראות!" למשהו בסגנון: "איזה מגדל מורכב ומעניין בנית, אני ממש גאה בך! כל הכבוד".
אבל למחוק לגמרי את תשומת הלב להישגים של הבנות שלי – אני לא חושבת שאני יכולה או רוצה לעשות דבר כזה. אישית אני אדם שמאוד אוהב שנותנים לו מילים בונות ומחזקות, כמה שיותר ספציפיות, לכן אני רוצה להעניק את תשומת הלב הזו גם לבנות שלי.
- הרצון של הילד הוא הכוח המניע אותו –
בני שבט היקואנה מאמינים שהאדם הוא אדון לעצמו, כולל ילדים – ונותנים להם את הכבוד הראוי. לא אומרים להם מתי ובמה לשחק, מתי לאכול ומתי לישון. אין להם דחף להשפיע עליו או לכפות עליו את רצונם (בספר היא אפילו משתמשת במילה 'עבדות' כביקורת על ההורים בעולם המערבי, שמשתמשים בכוח איום וענישה כדי לגרום לאדם לעשות כרצונם).
הם כן אומרים לילד לעזור כשצריך, אבל הם לא מסתכלים אם הוא מציית או לא, כי הם יוצאים מנקודת הנחה שהוא יצור חברתי שרוצה לעזור ולשתף פעולה.
בעולם אידאלי שבו כולם חיים על פי עקרון הרצף, בתוך שבט שהאינטרס של כולם הוא משותף, הרעיון הזה הוא מדהים ואני מאוד מתחברת אליו. לצערי, במציאות המהירה והתובענית שלנו אני לא רואה אפשרות ליישם את הרעיון הזה במלואו ולתת לילדים חופש מלא, אלא רק בדברים מסוימים, כמו – לא להכריח לאכול אם הילד לא מרגיש רעב, לא להעניש או להשתמש בכוח, לא לבדוק את הילד כל הזמן אם הוא מציית או לא – פשוט לכבד את הילד ולהאמין שהוא טוב.
- לא להנמיך את הדיבור כדי להתאים אותו לילדים –
אצל בני שבט היקואנה, אין כמעט דיבורים בין המבוגרים לילדים (מעבר ל"חכה לי פה", "תן לי את זה"). הילדים פשוט נמצאים בסביבה כשהמבוגרים מדברים בינם לבין עצמם, סופגים ומבינים רק את מה שהם יכולים בהתאם לגיל. אף אחד לא מנסה לדבר בצורה ילדותית או איטית, כדי שהילד יבין למה הוא התכוון.
הרעיון שעומד מאוחרי זה, הוא שאם הילד לא יכול להבין באופן טבעי את הדברים שאמרנו, אז אין טעם לנסות לדחוק אותו לקצה גבול היכולת, ולהסביר לו בדרכים אחרות כדי שיספוג את המידע.
רעיון נוסף שעומד מאחורי זה, הוא לא ליצור לילדים מצג שווא של מציאות שאחר כך הם יתבדו לגביה (כמו – מבוגרים לא משקרים, כל ההבטחות מתגשמות ועוד). הם צריכים לשמוע את הדיבורים של המבוגרים כמו שהם ולא בהתאמה לגילם הצעיר, ועם ההתפתחות הטבעית שלהם, לאט לאט הם יבינו יותר ויותר מהדברים.
האמת שהיה לי קשה יותר להתחבר לרעיון הזה.
אני מאוד בעד לדבר עם הילדים שלנו בכבוד, בגובה העיניים ובמילים שלנו, ולהסביר להם את הדברים כמו שהם (עד כמה שאפשר ומתאים) ולא להגיד להם "רוצה לאכול אמ-אמ?" אלא – "עכשיו אוכלים אוכל".
מצד שני, עודף מידע עלול להציף או לבלבל אותם, במיוחד אם אנחנו כנים וישירים איתם לגבי נושאים כואבים (הצד הפחות יפה של האנושות). למרות שאנחנו במובן מסוים יוצרים להם מציאות מסוימת שכולה ורודה (ואולי בעתיד גם נקבל טענות בגלל זה, כמו שההורים שלי לא סיפרו לי שבשר זה בעלי חיים וכעסתי), אני עדיין מעדיפה לשמור על ציפור הנפש הרכה שלהם עד כמה שניתן, מאשר כל האמת בפרצוף.
מצד שלישי, אני מרגישה שכשאני מסבירה לבת שלי דברים "של מבוגרים" שנתפסים כמורכבים לתפיסה בגיל שלוש, בצורה איטית ומותאמת לגיל שלה, היא לגמרי מבינה למה אני מתכוונת. ולא רק מבינה, גם מאמצת לשימוש אישי בשיחות שלה עם אחרים. הרבה ידע על נושאים מגוונים, מעצים אותה ומעלה לה את הביטחון העצמי ואני מרגישה שעושה לה טוב כשאני מלמדת אותה והיא מבינה. את אותו ידע היא לא הייתה מבינה או תופסת מלשמוע שיחות של מבוגרים, אלא רק בזכות הכוונה שלי שהיא תבין וההתאמה שלי לקצב שלה.
אני ממש אשמח לשמוע מה המחשבות שעלו לך בזמן הקריאה, אם יש תובנות שדיברנו אלייך או כאלו שפחות התחברת ואם יש עוד דברים שצפו בזמן הקריאה. בבקשה תכתבי לי בתגובות 😊
פוסט #3 – עקרון הרצף – רעיונות שהתחברתי אליהם ואימצתי בעקבות קריאת הספר