החלום על בית עם גינה

אני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה עם דפיקות לב חזקות. כי אם אני כותבת על החלום, זה אומר שהוא עוד לא התגשם.

וכשאת מאמינה שמה שמגדיר אותך זה משהו חיצוני כמו בית עם גינה, הבטן מתכווצת רק מלחשוב על כמה שזה רחוק.

אני לא בדיוק יודעת מתי נזרעה המחשבה הזו, אולי מהילדות במזכרת בתיה, אולי השראה שקיבלתי ביוטיוב וברשתות החברתיות, אולי הכל ביחד, אבל בינתיים היא התחזקה וגדלה לעץ שהענפים שלו כבר ברחו לי.

אני זוכרת שהגעתי למטפלת שלי ואמרתי לה שאני רוצה גינה.

המטפלת שלי עושה לי שיאצו בהגדרה (זה לפחות מה שרשום על הקבלה). אבל בפועל השיאצו הוא רק התפאורה, ומה שבאמת מעניין זו השיחה שלנו.

בכל פעם שאני בצומת דרכים, אני הולכת ל"שיאצו" אצלה, ויושבת אחר כך באוטו כמה שצריך כדי לכתוב לי את כל התובנות.

"ומה ייתן לך בית עם גינה? מה את באמת מחפשת?" היא שאלה אותי.

נדמה לי שעניתי לה משהו בסגנון ילדות טבעית וחופש לבנות שלי, אוויר בשבילי, תחושת חופש וחיבור עם האדמה.

אמרתי לה שאני לא ממומשת כאדם בעולם אם אין לי גינה. שאני כלואה בבטון, שאני לא יכולה יותר לגור בדירה בקומה 3 בניתוק מהאדמה. זה כואב לי פיזית בגוף.

הייתי כל כך אחוזת דיבוק, שבמשך יותר מחצי שנה נכנסתי באובססיביות, כמה פעמים ביום ליד 2, לבדוק על בתי קרקע למכירה ולהשכרה, כולל בתי סבתא מתפרקים, שטחים חקלאיים, אוטובוסים לשיפוץ, מעבר לצפון, לדרום, ליוון ועוד.

קינאתי בכל מי שהייתה לו גינה והצצתי דרך חריצים של גדרות ברחובות. והשיא, היה בכי היסטרי ולא נשלט בנסיעה הביתה מטיול שבת נחמד, אחרי שיחה עם עוברי אורח שגרים בפרדס חנה ו"חיים את החלום". הרגשתי שהחיים סוגרים עליי.

הייתי מוכנה להקריב את כל הנוחות רק בשביל לגעת באדמה. להיות מוקפת בחצר שהיא שלי. ששום דבר לא משתנה בה מעבר למה שהטבע הזיז. שתישאר כמו שהשארתי אותה בלילה שעבר. שהבנות שלי יעמדו עם צינור וישפריצו לכל הכיוונים ואני אצחק איתן ביחד. כמו בילדות שלי.

הרצון להיות בעלת גינה כבר לא היטיב איתי, ולא עם המשפחה שלי.

אחת התובנות שיצאתי איתן הייתה שהגינה עוד תגיע. וכשהיא תגיע, אני לא אדע מה לעשות איתה.

כי לא מצאתי את הגינה בתוך הראש שלי. או יותר נכון – את החופש שהיא מסמלת עבורי.

הגינה היא משהו חיצוני. כמו העבודה שלי. כמו הזוגיות שלי.

אפשר להחליף את כל החיים במרחק של החלטה.

להחליט שאני לומדת משהו חדש, להיפרד מבן הזוג, לעבור לצפון או לדרום, להתרחק עד פנמה ולהקים חווה אקולוגית בקהילה פוליאמורית. כן, אני יכולה להיות הגי מגניבה בעולם בהינף החלטה.

אבל כל עוד השינוי נשאר חיצוני בלבד, הוא מהר מאוד יתחלף בפנטזיה חדשה שתנהל אותי. זו רק תפאורה.

אז לקחתי החלטה להעז להסתכל פנימה.

ולבדוק איך אני יכולה להכניס לחיים שלי את תחושת החופש, הטבע והמימוש העצמי שכל כך חסרו לי מאז האימהות, כבר עכשיו במנות קטנות. ליהנות מהתחושות האלה כבר מעכשיו, כאילו שיש לי את הכל.

ולאט לאט להפוך את חוויות החיים הזו לחלק ממני ומהדי אן איי שלי, ללא קשר לתפאורה של החיים, כן גינה או לא גינה. שרק מה"מה נשמע" שלי יהייה ווייב של זו מישהי עם גינה 🙂

כי כשהחופש והטבע הוא חלק ממך, את לא צריכה לצעוק את זה לכל אורח לרגע עם דונם חצר וגינת ירק. זה פשוט יוקרן ממך החוצה בכל מקום שבו תהיי.

אז התחלתי בסדנאות. הייתי בסדנה של שומרי הגן, 3 ימים ביער עם אנשים זרים, בלי טלפון כמעט. פגשתי שם אזורים מפחידים בתודעה שלי שלקח לי כמה חודשים לאזן מחדש.

ואז המשכתי לקורס אונליין של טליה שניידר – פרמקאלצ'ר וחקלאות אקולוגית (שעוד לא סיימתי).

וקראתי ספרים, והאטתי.

עד שהספר האחרון שקראתי, בטיימינג הנכון, (גישת 12 הצעדים לטיפול בהתמכרויות, של אבי מזרחי) נתן לי את משפט המחץ – נסה לראות מה קורה אם אתה לא מגשים את הדחפים שלך במשך חצי שנה.

אני עד עכשיו לא בדיוק יודעת להגיד למה התמכרתי.

לשינויים, לדחפים, להוכיח לעצמי שאני עדיין יכולה לעשות דברים (אל מול עול ההורות והזוגיות והמשכנתא), לריגושים, למחשבות, לפנטזיות. אולי להכל ביחד.

אבל הדיבור המיטיב הזה, הישיר הזה, על המחשבה של ההתמכרות וכמה היא רוצה לחבל לי בחיים שהשגתי לעצמי. כמה שהיא תמיד תמצא סיבה טובה ותשכנע אותי לחזור להתנהגות הזו שלא רציתי.

זה משהו שתפס אותי בזמן הנכון ופשוט גרם לי לעצור הכל.

לחכות עם רעיון.

זה סקיל לחיים מאושרים.

לא כל רעיון ראוי לקבל ביטוי עכשיו, או בחיים האלה, וזו תובנה שהיא לא מובנת מאליה.

כל כך חבל שלא מלמדים אותה בבית הספר.

כנערה וגם בשנות העשרים שלי, הסתובבתי בעולם מתוך אמונה שבכל פעם שאני מזיזה הר, אני מוכיחה לעולם שאני יכולה. ושכולם עוצרים את החיים שלהם בשביל למחוא לי כפיים ולהשתאות על האומץ והתעוזה שלי. וכמובן איך לא – גם לקנא ולרצות להיות כמוני.

עכשיו אני מבינה שלשנות משהו בחיים רק בגלל שעכשיו החלטתי משהו חדש, זו לא גדולה ולא אומץ. לפעמים זה פשוט הדבר שהכי קל לעשות. זו פעולה כמעט אינסטינקטיבית. זה לברוח.

להישאר בתוך הקושי זה הדבר הקשה. מפה צומחת העוצמה.

לחכות עם רעיון.

כל כך בוגר.

אני מתחילה להתאהב בעצמי הבוגרת, מתרגשת מכמות ההבנות שבטח עוד לא גיליתי על העולם ושעוד אגלה.

ובינתיים, אני מחכה עם הרעיון. ועם הרצון שלי לגינה.

אני יודעת שעוד תהיה לי, ואין לי מושג עדיין באיזה פורמט זה יקרה, אם זו תהיה גינה אמיתית, של בית, או מצב תודעתי של רווחה ריגשתי וחופש שימלא אותי ויספיק לי.

ואיזו הקלה צורת החשיבה הזו נותנת לי, ואיזה כיף שקילפתי עוד שכבה של בצל מעצמי, והגעתי עמוק יותר.

מחכה ומתרגשת להיות כבר בת 40, ובת 50 ובת 60, ובת 70. אני רק יכולה לתאר לעצמי את כמות השכבות של הבצל שאני עוד אקלף ממני. וכמה חוכמת חיים עוד צפויה להגיע.

מאחלת לכולנו שנדע לחכות עם רעיונות לזמן הנכון. לתת להם בסבלנות להפוך לחלומות אמיתיים שראויים להגשים, ולא פנטזיות פרועות וריקות, שדורשות מחירים כבדים.

דגן.