למה התחלתי לקחת את הבנות שלי לספרייה מגיל צעיר?

יש משהו נורא נטול ציניות בספריות עירוניות.
הן עומדות שם, פתוחות לקהל הרחב, רק מחכות שאנשים יבואו לצלול בתוכן בשקט בספרים.
הספרנית פותחת כל יום. גם אם זה לבן אדם אחד, גם ביום גשם, שמש או קורונה.

הספרים עטופים באותה צורה כמו לפני שלושים שנה, עם ניילון ומדבקה (רק שכבר אין כרטיס נייר של השאלה) ויש ממש יראת כבוד כשנכנסים, שלא בטעות נשמיע קול חזק מדי והספרנית תעשה לנו "ששש…". מדפי הספרים שלא נגמרים, בלי שום הסחת דעת, מגרים את הרצון לפתוח ולקרוא את כולם – במיוחד אם אתה ילד.

אני רוצה שהספרייה תהיה חלק מנוף הילדות של הבנות שלי, בדיוק כמו שהייתה אצלי.

אמא לקחה אותנו הרבה לספרייה, קנתה והקריאה לנו ספרים בבית ועודדה אותנו לקרוא בעצמנו. עד היום כשאני שומעת אותה מקריאה סיפור לבת שלי, אני מרגישה כאילו היא מקריאה אותו לי, בדיוק באותו הקול.

כדי שספרים יהיו חלק מהחיים שלהן והליכה לספרייה תהיה דבר שבשגרה (ולא מאורע יוצא דופן) אני צריכה להתאמץ.

אני לא יכולה לצפות שהן יכירו את הספרייה בלי שאקח אותן לשם באופן קבוע.

פתחתי לכרמל כרטיס לספרייה כשהייתה בת כשנתיים וקצת, ומאז אנחנו הולכות בתדירות גבוהה (לפחות פעמיים בחודש ולפעמים יותר). בהתחלה היינו מסתכלות על ספרי התינוקות, ועכשיו היא בוחרת ספרים קצת יותר מעניינים שאפשר ממש ללמוד מהם.

אני ממש מקווה, שגם כשתהייה תלמידה או נערה שקוראת בעצמה, היא עדיין תאהב להגיע לספרייה ולבחור לעצמה כל ספר שיתחשק לה וזה ירגיש לה ממש טבעי.

אני זוכרת שכשהייתי בהריון, כרמל ואני קראנו ספר בספרייה וראיתי שם אמא אחרת מקריאה סיפור, עם ילד בסביבות הגיל של כרמל ותינוקת זוחלת. ממש נהניתי לראות אותם, וחיכיתי כבר להגיע לספרייה גם עם התינוקת שבבטן ולהקריא לשתיהן סיפורים ביחד.

בכל פעם כשאנחנו חוזרות הביתה עם שלושה ספרים חדשים ששאלנו מהספרייה (זה המקסימום שמותר), אלו הספרים היחידים שהיא מבקשת לקרוא, אפילו שיש לנו ספרים בבית. כלומר – אין באמת כל ערך בלקנות ספרים הביתה ולהמשיך לצבור אותם, כשיש מבחר כזה מטורף שאפשר בכל פעם להנות מספר אחר ממש בחינם, להחזיר אותו, להשאיל אותו שוב וכך הלאה.. 😊

זה מזכיר לי שכשכרמל נולדה, קיבלנו ערמת ספרי ילדים חדשים ומבריקים (מהקלאסיקות), וכל מה שאני חשבתי בלב זה "איזה באסה".

באסה, כי במקום להתרגש בכל פעם מסיפור חדש, כל הספרים הגיעו בבת אחת ויהפכו למובנים מאליהם דקה אחרי זה ואז יקנו לנו עוד ספרים.
באסה, כי העולם לא צריך עוד עותקים של ספרים חדשים שהודפסו בכמויות בעבר, יש כל כך הרבה מהם! במיוחד סיפורי ילדים.
באסה, כי הבית לא צריך עוד חפצים לפנות להם מקום, להזיז אותם, לנקות אותם ולעבור איתם דירות.

השבוע אחת הספרניות אמרה לכרמל "איזה יופי את יודעת את כל האותיות!"
שאלתי אותה "איך את יודעת?"
והיא ענתה "שמעתי אותה מקריאה לך בשבוע שעבר מהפוסטר של האותיות ביציאה מהספרייה! אמרתי גם לספרנית השנייה, איזו השקעה.. כל הכבוד!"

כשהיא אמרה איזו השקעה, זה הכה בי – שוואלה, אני באמת משקיעה המון! וגם רואים את זה מבחוץ, אפילו אנשים זרים. היא זיהתה אותי עם הבנות למרות המסכה, פשוט כי אנחנו מגיעות הרבה לספרייה! התמלאתי מוטיבציה, להמשיך להקדיש עוד ועוד תשומת לב וזמן איכות עם הבנות!

ככל שאני משקה אותן עכשיו, ככה הן יגדלו להיות לא פרחים יפהפיים – אלא בוסתנים שופעים, מגוונים, ריחניים ואינסופיים!

אני ממליצה בחום לעשות גוגל קצר ולגלות איפה הספרייה הקרובה לביתכם ♡ כי פעם כולנו אהבנו ללכת לספרייה.